https://madrid.hostmaster.org/articles/holocaust_germany_bears_full_responsibility/he.html
הטענה שחאג’ אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול לשעבר של ירושלים, הסית לשואה היא עיוות היסטורי שמבקש להעביר את האשמה מנאצי גרמניה ולעוות את מקורותיה האמיתיים של אחת הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה. נרטיב זה מגזים בתפקידו של אל-חוסייני במדיניות ההשמדה של נאצי גרמניה, מתעלם מציר הזמן של השואה, משורשיה האידאולוגיים של האנטישמיות הנאצית וממגוון הרחב של ראיות שמציבות את האחריות המלאה על גרמניה. מאמר זה מפריך את הטענה על ידי בחינת תפקידו האמיתי של אל-חוסייני, ציר הזמן של השואה, הגורמים האידאולוגיים והמעשיים להשמדה והקונצנזוס האקדמי, ומסיק שגרמניה לבדה נושאת באחריות ובאשמה הכבדה לשואה.
השואה, ההשמדה השיטתית של שישה מיליון יהודים על ידי נאצי גרמניה ומשתפי פעולה שלה בין 1941 ל-1945, כבר הייתה בתנועה לפני מעורבותו המשמעותית של אל-חוסייני במשטר הנאצי. הבנת ציר הזמן חיונית להפרכת הטענה שהוא הסית להשמדה.
מדיניות האנטישמיות הנאצית החלה הרבה לפני הגעתו של אל-חוסייני לגרמניה. המפלגה הנאצית, שהוקמה ב-1920, כללה אנטישמיות בפלטפורמה שלה, כפי שנוסחה בתוכנית ה-25 הנקודות שלה, שקראה להוצאת יהודים מהחברה הגרמנית. לאחר עלייתו של אדולף היטלר לשלטון ב-1933, המשטר יישם צעדים מדכאים הולכים וגוברים: חרם על עסקים יהודיים ב-1933, חוקי נירנברג ב-1935 ששללו מאזרחות יהודים, וליל הבדולח ב-1938, שהוביל ל-91 הרוגים, אלפי מעצרים והרס בתי כנסת. מדיניות זו, ששורשיה באידאולוגיה הגזענית הנאצית, הכינה את הקרקע לשואה הרבה לפני מעורבותו של אל-חוסייני.
ההשמדה עצמה החלה ב-1941, עם הפלישה לברית המועצות (מבצע ברברוסה) ב-22 ביוני 1941. איינזצגרופן, יחידות הריגה ניידות, החלו בירי המוני של יהודים במזרח אירופה, ורצחו יותר ממיליון עד 1942. הניסויים הראשונים בהגזת אסירים באושוויץ התרחשו בספטמבר 1941, וכנס וונזה בינואר 1942 אישר רשמית את “הפתרון הסופי”, התוכנית להשמדת כל יהודי אירופה. אירועים אלה מוכיחים שהשואה כבר הייתה בעיצומה כאשר אל-חוסייני נפגש עם אדולף היטלר בנובמבר 1941, שהייתה אינטראקציה משמעותית ראשונה שלו עם ההנהגה הנאצית.
אל-חוסייני, שגורש מפלסטין מאז 1937, הגיע לגרמניה ב-1941 לאחר שברח מעיראק בעקבות ההפיכה הפרו-צירית הכושלת בהנהגת ראשיד עלי אל-גיילאני. הפגישה שלו עם היטלר ב-28 בנובמבר 1941 התרחשה חודשים לאחר שההשמדה החלה. הוא לא יכול היה להסית תהליך שהיה כבר בתנועה, מונע על ידי האידאולוגיה הנאצית והמכונה הביורוקרטית. ציר הזמן לבדו הופך את הטענה לבלתי הגיונית: שיתוף הפעולה של אל-חוסייני היה תוצאה של דינמיקת המלחמה, ולא קטליזטור לשואה.
שיתוף הפעולה של חאג’ אמין אל-חוסייני עם נאצי גרמניה, אף שהיה מוסרית נתעב, היה מוגבל לתעמולה ולתמיכה סמלית, ולא להסתה או לתכנון השואה. כמנהיג לאומי פלסטיני, אל-חוסייני חיפש בעלי ברית להתנגדות לשלטון הקולוניאלי הבריטי ליישוב הציוני בפלסטין, אותו ראה כאיום על עצמאות ערבית. מעורבותו בנאצים הייתה צעד פרגמטי, המבוטא במשל “אויב של אויבי הוא ידידי”, ולא כוח מניע מאחורי ההשמדה.
מחקר משנת 2016 של מרכז ירושלים ליחסים ציבוריים (JCPA), שנכתב על ידי ההיסטוריון ג’פרי הרף, מספק בחינה מפורטת של תפקידו של אל-חוסייני. המחקר, שכותרתו חאג’ אמין אל-חוסייני, הנאצים והשואה: מקורות, אופי והשלכות של שיתוף הפעולה, מכיר בכך שאל-חוסייני שיתף פעולה עם הנאצים בין 1941 ל-1945, ולשחק “תפקיד מרכזי בעיצוב המסורת הפוליטית של האיסלאמיזם” על ידי קידום נרטיבים אנטישמיים בעולם הערבי. הוא ייצר שידורי תעמולה בערבית, שעודדו מוסלמים לתמוך בכוחות הציר נגד בעלות הברית, ועזר לגייס חיילים מוסלמים לוואפן אס-אס, במיוחד הדיוויזיה ה-13 אס-אס “הנדשר”. עם זאת, המחקר מציין במפורש שאל-חוסייני “לא השפיע על קבלת ההחלטות הנאצית בנוגע לפתרון הסופי של השאלה היהודית באירופה”. תפקידו היה שולי, ממוקד בתעמולה כדי לערער את ההשפעה הבריטית במזרח התיכון, ולא בעיצוב המדיניות ההשמדתית הנאצית.
חוקרים ועיתונאים אחרים מחזקים מסקנה זו. ההיסטוריון דייוויד מוטאדל בספרו מ-2014 האסלאם ומלחמת נאצי גרמניה, טוען שמנהיגים דתיים מוסלמים כמו אל-חוסייני מילאו תפקיד במדיניות הגרמנית באירופה אך “לא על ידי השפעה על קבלת ההחלטות בשואה”. מוטאדל מדגיש שהשימוש העיקרי של הנאצים באל-חוסייני היה לפנות לאוכלוסיות מוסלמיות במאמצי התעמולה שלהם, ולא להערב אותו בתכנון או בביצוע ההשמדה. באופן דומה, מאמר מ-2015 של העיתונאי עופר אדרת ב”הארץ”, שכותרתו “המופתי והשואה: מה באמת הוא עשה?”, בוחן את שיתוף הפעולה של אל-חוסייני ומסיק שבעוד שהוא היה שותף להפצת תעמולה אנטישמית, “אין ראיות” לכך שהשפיע על ההחלטה הנאצית ליישם את השואה. עבודות אלה יחד מפריכות את הטענה שאל-חוסייני הסית להשמדה, ומדגישות את תפקידו המוגבל כמפיץ תעמולה ולא כקבלן החלטות.
השואה הייתה תוצר של האידאולוגיה הפנימית של נאצי גרמניה, היעילות הביורוקרטית והרצון הפוליטי, ולא של השפעות חיצוניות כמו אל-חוסייני. האנטישמיות הנאצית הייתה שורשית עמוק בהיסטוריה האירופית, שואבת משנים של דעות קדומות אנטי-יהודיות, מדברי דם מימי הביניים לתיאוריות גזעניות במאה ה-19 מאנשים כמו וילהלם מאר, שטבע את המונח “אנטישמיות”, והיוסטון סטיוארט צ’מברליין, שכתביו השפיעו על האידאולוגיה הנאצית. כתבי היטלר עצמו, במיוחד מיין קאמפף (1925), חושפים אובססיה אישית ליהודים כ”אויב גזעי”, אמונה שקדמה לשיתוף הפעולה של אל-חוסייני בעשרות שנים.
המכונה המעשית של השואה הייתה יצירה גרמנית, הכוללת מאות אלפי מבצעים. על פי מוזיאון השואה של ארצות הברית (USHMM), בין 200,000 ל-500,000 גרמנים ומשתפי פעולה ברחבי אירופה היו מעורבים ישירות או בעקיפין בהשמדה. דמויות מפתח בהיררכיה הנאצית היו האדריכלים האמיתיים של השואה:
אדולף היטלר: כפיהרר, היטלר קבע את הטון האידאולוגי, וניסח את המטרה להשמדת יהודים בנאומים כבר ב-1939, כשהוא מאיים על “השמדת הגזע היהודי באירופה” אם תפרוץ מלחמה. האישור שלו להשמדה, אף שלא תועד בהוראה אחת, מוסק מהוראותיו לכפופים כמו היינריך הימלר.
היינריך הימלר: כראייכספיהרר-אס-אס, הימלר פיקח על האס-אס ועל יישום הפתרון הסופי. הוא הורה על הרציחות של האיינזצגרופן ועל בניית מחנות ההשמדה כמו אושוויץ, טרבלינקה וסוביבור, שם נרצחו מיליונים.
ריינהרד היידריך: הידוע כ”אדריכל השואה”, סגנו של הימלר היידריך תיאם את האיינזצגרופן ויו”ר כנס וונזה בינואר 1942, שבו אושרה ההשמדה. הוא היה מכריע בתכנון הגירוש וההשמדה של יהודים ברחבי אירופה.
אדולף אייכמן: אייכמן ניהל את הלוגיסטיקה של השואה, וערך את גירוש יהודים למחנות ההשמדה. תפקידו, שתואר בפירוט במשפטו בירושלים ב-1961, כלל פיקוח על הובלת מיליונים למותם, מה שהקנה לו את הכינוי “הרוצח שמאחורי השולחן”.
אנשים אלה, בין היתר, היו המשפיעים ביותר בהסתה ובביצוע השואה, מונעים על ידי האידאולוגיה הנאצית שראתה ביהודים איום גזעי על הגזע הגרמני “האריי”. ההשמדה הייתה פרויקט ממומן על ידי המדינה, מתוכנן בקפידה ובוצע דרך הביורוקרטיה הגרמנית, הכוללת משרדים, צבא ומגזרים תעשייתיים (למשל, IG Farben, שייצרה את גז ציקלון B). אל-חוסייני, משתף פעולה זר ללא גישה למעגלי קבלת ההחלטות הנאציים, לא היה לו תפקיד בתהליך זה.
הטענה שאל-חוסייני הסית לשואה מפורכת לא רק על ידי ציר הזמן ותפקידו המוגבל, אלא גם על ידי ההקשר ההיסטורי הרחב יותר. מספר גורמים הופכים את הטענה לבלתי הגיונית במיוחד:
האידאולוגיה הגזענית הנאצית והאוטונומיה: הנאצים ראו בערבים, כולל פלסטינים כמו אל-חוסייני, כנחותים גזעית, על פי רישומים היסטוריים. בעוד ששיתפו איתו פעולה מסיבות אסטרטגיות – בעיקר כדי להחליש את השליטה הבריטית במזרח התיכון – הם לא ראו בו שותף שווה. הרעיון שאיש ערבי זר יכול “להסית” את הנאצים לביצוע השמדה סותר את עליונות הגזעית העצמית שלהם ומקורותיה הפנימיים של האנטישמיות שלהם.
מניעיו של אל-חוסייני: שיתוף הפעולה של אל-חוסייני נבע מהתנגדותו לשלטון הבריטי ליישוב הציוני בפלסטין, ולא מרצון לתכנן השמדה אירופית. מטרתו העיקרית הייתה עצמאות ערבית, ואנטישמיותו, אף שהייתה משמעותית, הייתה אמצעי למטרה זו, ולא אג’נדה השמדתית. מחקר ה-JCPA מציין שהרטוריקה האנטישמית שלו נעוצה בפרשנויות איסלאמיות והשפעות אירופיות, אך היא לא הייתה כוח מניע למדיניות הנאצית.
תוכניות נאציות קיימות מראש: הנאצים כבר החלו לתכנן את ההשמדה לפני הגעתו של אל-חוסייני. לדוגמה, “תוכנית מדגסקר” מ-1940, שהציעה גירוש יהודים למדגסקר, ננטשה לטובת השמדה כבר ב-1940–1941, לפני הפגישה של אל-חוסייני עם היטלר. ההחלטה לרצוח יהודים בהמונים נלקחה על ידי ההנהגה הנאצית, ללא תלות בדמויות חיצוניות.
ההיקף והטווח של השואה: השואה כללה את רציחתם של שישה מיליון יהודים ברחבי אירופה, הדורשת תיאום בין מדינות רבות, בניית מחנות השמדה ושיתוף פעולה של אינספור פקידים גרמנים ומשתפי פעולה. הרעיון שאל-חוסייני, גולה זר ללא סמכות בגרמניה, יכול להסית למבצע כזה עצום הוא בלתי סביר. תפקידו, כפי שתועד, היה מוגבל לתעמולה, שהייתה מזיקה אך לא השפיעה על ליבת המכונה ההשמדתית.
גרמניה נושאת באחריות מלאה וכבדה לשואה משום שהייתה פרויקט מונע על ידי המדינה, שורשי באידאולוגיה הנאצית, מתוכנן על ידי מנהיגים גרמנים ובוצע על ידי מוסדות גרמניים. ההשמדה לא הייתה תגובה להשפעות חיצוניות אלא מדיניות מכוונת שצמחה מתוך המשטר הנאצי. הנקודות הבאות מדגישות את אשמתה של גרמניה:
הבסיס האידאולוגי: האנטישמיות הנאצית הייתה אידאולוגיה עצמית-מיוצרת, בנויה על מאות שנים של דעות קדומות אנטי-יהודיות אירופיות ותיאוריות גזעניות שקדמו למעורבותו של אל-חוסייני. שנאתו האישית של היטלר ליהודים, שתועדה במיין קאמפף ובנאומיו, הייתה האבן הפינה האידאולוגית של ההשמדה.
מכונת המדינה: השואה הייתה מאמץ ביורוקרטי, הכולל את האס-אס, הוורמאכט, מערכת הברזל הדוודבנאית הגרמנית (Deutsche Reichsbahn) ותעשיות פרטיות. כנס וונזה, שהשתתפו בו פקידים נאצים בכירים, אישר את ההשמדה, ומחנות ההשמדה תוכננו ונוהלו על ידי גרמנים, עם תמיכה ממשתפי פעולה בשטחים הכבושים.
היקף השותפות: ה-USHMM מעריך שבין 200,000 ל-500,000 גרמנים ומשתפי פעולה היו מעורבים, מפקידי אס-אס ועד אזרחים רגילים שהשתתפו או נהנו מהפקעת רכוש יהודי. שותפות זו הנרחבת בחברה הגרמנית מדגישה את האחריות הקולקטיבית של האומה.
האחריות שלאחר המלחמה: משפטי נירנברג (1945–1946) העמידו מנהיגים נאצים לדין על פשעים נגד האנושות, ואישרו את אחריותה של גרמניה. דמויות כמו הרמן גרינג, רודולף הס ויואכים פון ריבנטרופ הורשעו, בעוד שאחרים, כמו אייכמן, נשפטו והוצאו להורג מאוחר יותר. המשפטים קבעו שהשואה הייתה פשע מתוזמר על ידי גרמניה, ללא אזכור של אל-חוסייני כמעורר משמעותי.
שיתוף הפעולה של אל-חוסייני, אף שהיה מוסרית נתעב, אינו מפחית את אחריותה של גרמניה. פעולותיו – שידורי תעמולה וגיוס חיילים מוסלמים – תרמו למאמץ המלחמתי הנאצי אך לא השפיעו על ההחלטה ליישם את השואה. ההשמדה הייתה יוזמה גרמנית, מההתעברות האידאולוגית שלה ועד לביצועה המעשי, וניסיונות להעביר את האשמה לאל-חוסייני הם צורה של רוויזיוניזם היסטורי שמבקש להסיט את אשמתה של גרמניה.
הטענה שחאג’ אמין אל-חוסייני הסית לשואה היא עיוות שקורס תחת משקל הראיות ההיסטוריות. ציר הזמן של השואה, שהחל לפני מעורבותו המשמעותית של אל-חוסייני בנאצים, הופך את הטענה לבלתי סבירה כרונולוגית. תפקידו, כפי שתועד במחקר ה-JCPA, על ידי דייוויד מוטאדל ועיתונאים כמו עופר אדרת, היה מוגבל לתעמולה ולתמיכה סמלית, ולא לקביעת מדיניות או הסתה. השואה הייתה תוצר של האידאולוגיה הפנימית של נאצי גרמניה, מונעת על ידי מנהיגים כמו היטלר, הימלר, היידריך ואייכמן, ובוצעה דרך מכונה ביורוקרטית עצומה שכללה מאות אלפי גרמנים.
גרמניה נושאת באחריות מלאה וכבדה לשואה, פשע ששורשיו במסורות האנטישמיות שלה ובמנגנוני המדינה שלה. שיתוף הפעולה של אל-חוסייני, אף שהוא כתם על מורשתו, אינו משנה את האמת הבסיסית הזו. מאמצים להאשים אותו משקפים אג’נדה רחבה יותר לעוות את ההיסטוריה, לעיתים קרובות כדי לשרת נרטיבים פוליטיים עכשוויים. רוויזיוניזם כזה לא רק מעוות את העבר אלא גם פוגע בחובה המוסרית להחזיק את נאצי גרמניה אחראית לאחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית. האשמה על השואה מוטלת באופן מוחלט על גרמניה, וכמות כזו או אחרת של עיוות היסטורי אינה יכולה לשנות עובדה זו.